קצת עלי...

היי, קוראים לי נועה ולהציג את עצמי זה אחד הדברים הכי מאתגרים עבורי. החיים שלי עברו כל כך הרבה שלבים, תפקידים ושינויים שלסכם את התהליך בכמה פסקאות נהיה דבר מאוד מאתגר.

התהליך האישי שלי התחיל ב 2005, בקורס המדיטציה הראשון שהשתתפתי בו. נכנסתי משהו אחד ויצאתי משהו אחר. השינוי לא בהכרח ניכר לעין, אי שם בספטמבר 2005, אבל משהו בתפיסת המציאות שנכנסתי איתה לקורס עבר שינוי. התחלתי לראות שהחיים יכולים להמשיך להיות כמו שהם, רגילים וארציים ככל שיהיו,  אבל החוויה הפנימית יכולה להיות שונה לחלוטין. מאותו הרגע, מתחת לפני השטח זה הדבר היחיד שבאמת עניין אותי: האם אפשר, במקום לפרוש מהחיים להר בודד, לחיות את החיים מתוך חוויה פנימית בה כל מה שמגיע הוא הזדמנות לגדילה ושינוי?  התשובה עבורי היא: כן, תמיד. זה תהליך לא פשוט, אבל אחרי 20 ומשהו שנה שכללו הרבה הצלחות וכשלונות, אספתי כלים רבים שתמכו אותי לאורך הדרך. 

 

כשאני מסתכלת אחורה על התהליך, מה שעשיתי בפועל היה ניקוי וקילוף עמוק. תרגלתי מדיטציית ויפאסנה מעל 10 שנים, ואני מורה מוסמכת לאיינגאר משנת 2017 ושומרת על תרגול קבוע ויום יומי. קילפתי שכבות על גבי שכבות של עומסים מהעבר שלא שירתו אותי יותר בשנים האלה, אבל למרות התרגולים האינטנסיביים, בכל זאת היו שכבות שנשארו לא מטופלות, ואפילו לא ידעתי שהן כאלה. חייתי בתחושת אי נוחות בתוך החיים שלי ובתוך מערכות היחסים שלי, ולא ידעתי לאתר ממש את המקור. ואז הגיע העיצוב האנושי (ומיד אחריו המפתחות הגנטיים). ההרגשה היתה כאילו שייטתי במהירות של 90 קמ״ש לשעה ופתאום כלי הרכב שהייתי בו  האיץ ל-900 קמ״ש. ככל שצללתי יותר לתוך העיצוב שלי, לדפוסי הפציעה וההתנהגויות הלא אותנטיות, האסימונים התחילו לרדת יותר ויותר מהר. דפוסים לא בריאים שלא רק גרמו להרס בחיי, אלא גם הרחיקו אותי מהמשמעות האמיתית של להיות אני. רק כשראיתי לראשונה את המפה שלי, הצלחתי להבין למה החיים הרגישו כמו שהרגישו במשך כל כך הרבה שנים לא משנה מה עשיתי. ומאז העיצוב האנושי הפך להיות שפה נוספת שאני יכולה לתאר דרכה את המציאות, שפה שמצד אחד היא לוגית ומתמטית להחריד, ומצד שני מאפשרת דווקא המון רוך, חמלה והבנה, של עצמי ושל האחר. להבין שכולנו מעוצבים אחרת, באמת אחרת, מאפשר להוציא מהשיח את ההאשמות, את הצורך שהאחר יחשוב ויתנהג כמוני, ומאפשר לי, ולרבים אחרים, לקבל את עצמנו ואת האחר כמו שהוא או היא.  

​

מבחינתי, אם יש מסע אחד ששווה לחיות, זה המסע של להפוך לעצמנו. לא הכי טוב שלנו, לא הכי הרבה, סתם לעצמנו. זה אולי נשמע רגיל, אבל זה המסע הכי קסום שהחיים יכולים להציע לנו. מבחינתי, אין דבר רדיקלי יותר מלהיות בן או בת אדם אותנטית בעולם שמנסה להפוך אותנו להומוגנים ואחידים, ולהכניס אותנו לתבניות ולדפוסים שכבר אינם משרתים אותנו.